מנגנון הפעולה העיקרי של חומרים פלסטיים כרוך בחדירה לרווחים בין שרשראות מולקולריות פולימריות כדי להחליש את האינטראקציות הבין-מולקולריות הטבועות, ובכך לשפר את הניידות של מקטעים מולקולריים. אם לוקחים PVC כדוגמה, קיימות אינטראקציות קוטביות חזקות בין שרשראות מולקולריות של PVC, וכתוצאה מכך קשיחות גבוהה וגמישות נמוכה בטמפרטורת החדר. עם הוספת חומר פלסטי, מולקולות הפלסטיק מתפזרות באופן אחיד יחסית בין שרשראות ה-PVC, מגדילות את המרחק בין מקטעי הפולימר ומפחיתים כוחות בין-מולקולריים. כתוצאה מכך, שרשראות ה-PVC יכולות לנוע אחת לשנייה בקלות רבה יותר תחת לחץ חיצוני, מה שמוביל לשיפור גמישות ותכונות התארכות.
חומרי פלסטיק משנים למעשה את המצב הדינמי של שרשראות מולקולריות PVC. ללא חומר פלסטי, שרשראות PVC ארוזות היטב וניידות הפלחים מוגבלת באופן משמעותי, מה שגורם לחומר להיראות קשה ושביר. כאשר מוסיפים כמות מתאימה של פלסטין, המולקולות פועלות כ"חומרי סיכה" ו"מרווחים" בין מקטעי פולימר, ומפחיתים את האילוצים הקושרים את שרשראות ה-PVC. ככל שמינון הפלסטיקה עולה, טמפרטורת מעבר הזכוכית של ה-PVC יורדת בדרך כלל, מה שמאפשר לשרשראות מולקולריות להפגין ניידות בטמפרטורות נמוכות יותר; זה גורם לחומר שהוא רך יותר, אלסטי יותר וקל יותר לכיפוף. עם זאת, הוספת עוד פלסטין לא תמיד מועילה; שימוש מופרז עלול לסכן את חוזק החומר ולהוביל לבעיות כמו נדידת פלסטיים והפרשה.
יעילותו של חומר פלסטי תלויה גם במבנה המולקולרי שלו ובתאימות שלו ל-PVC. חומרי פלסטיק בעלי תאימות טובה נשארים יציבים בין שרשראות PVC ושומרים על פיזור אחיד בכל החומר, מה שמניב פלסטיות מעולה. לעומת זאת, אם התאימות לקויה, הפלסטיקאי נוטה לנדוד מהפנים אל פני השטח במהלך עיבוד או שימוש -לטווח ארוך, מה שגורם למוצר להיות דביק, להפריש נוזלים או להתקשות בהדרגה. לכן, בייצור בפועל, יש לבחור את הסוג והמינון של החומר הפלסטי על סמך היישום המיועד של מוצר ה-PVC, תוך איזון בין גמישות מוגברת לחוזק החומר, עמידות בחום, עמידות בפני נדידה ויציבות-לטווח ארוך.

